סיפורו של חייל אוקראיני בימי מלחמת רוסיה אוקראינה

יש פתגם שמתחיל בשאלה: “מהי רמת החוסן שלך?”, והתשובה היא: “אני אוקראיני”. זה אומר כבר הכל.

מיכאיל הוא חייל אוקראיני הנחוש להגן על ארצו. הוא מביט אל מעבר לנהר הדנייפר, שם בצורים בעמדותיהם החיילים הרוסיים. מיכאיל מודע לכך כי הלילה הרוסים עתידים שוב לתקוף, והוא חושב בליבו “הלילה תהיה הלחימה חריפה יותר”.

בעוד מספר דקות יתחיל המסדר. מה יאמר המפקד? מה יהיה הצפי? עמוק בליבו חש מיכאיל עצב על המדינה המתפוררת.

כתבתי לו. אני מכיר אותו באמצעות קרובי משפחה. גם אני אוקראיני במקור, למרות היותי יליד הארץ. רציתי לדעת איך הוא מרגיש. רציתי לספוג קצת פטריוטיות ואולי אפילו להשיב לי את שלי.

“רוח הלחימה שלי היא 120%. אני מוכן להגן בגופי על המדינה. אני לא מתכוון להיכנע.”, כתב לי מיכאיל.

“שמונה שנות מלחמה בחבל דונבאס, ועדיין פוטין לא הודה שחייליו היו שם. עכשיו כולם יודעים את האמת, אבל פוטין לא לקח בחשבון שבאותן שמונה שנים, למד הצבא האוקראיני איך להילחם, ובינתיים בכוחות מצומצמים וברוח-קרב מכופלת אנחנו משיבים להם מנה אחת אפיים”, מיהר לכתוב לי שוב, לפני שהספקתי להשיב.

“מיכאיל, יש לך בבית אישה, וילדים…”, אני מנסה להשיב לו את סדרי העדיפויות המתערפלים בערפל הקרב.

טוב, הם לא כל כך בבית, חשבתי לעצמי, ובכלל, אין להם כבר בית.

“הבית שלי הוא אוקראינה”, השיב לי מיכאיל, “לא ארבע קירות בטון”.

על כך לא אתווכח איתו, ובכלל… הרי אתמול הוא כתב לי שמשפחתו אמורה לחצות את הגבול למולדובה, מקום הולדתו של סבי היקר והאהוב זכרונו לברכה, ומיד אני שואל בליבי, מה סבא היה חושב על הפלישה הזו?

אני מדמיין בליבי את סבא, את תמונת הוטרן שלו מהצבא האדום, עם מדי לוחם מעוטרים ולב מלא גאווה, והוא מחייך אליי בחוכמת חייו, קשיחותו ואהבתו המאופקת.

“סבא, מה אתה אומר על הפלישה הרוסית לאוקראינה?”, אני אוזר אומץ ומעז לשאול אותו.

“יובל, תפקידו החייל הוא לבצע פקודות. לא לשאול שאלות!”, עונה לי סבא בתשובתו הטיפוסית והחד-משמעית. סבא. איש מיוחד היית. אני מרשה לעצמי לצאת לרגע מהטקסט, לכתוב בשבחך ולשתף את הקוראים. אני נכד גאה. לימדת אותי מהן משמעת וחוסן. הנה סבא, כן, מגיע לך, נכד שכותב ומנציח אותך, זה המעט שאני יכול לעשות. תודה סבא היקר. אוהב אותך.

ובחזרה למיכאיל… רק לפני רגע סיפרתי שהוא כתב לי “אוקראינה היא הבית”, ואני שקעתי בדמיונות על סבא, ומיד לאחר מכן הצטיירה בדמיוני תמונת אשתו וילדיו חוצים את הגבול למולדובה. חלמתי בהקיץ, ובזמן הזה מיכאיל שלח לי עוד הודעה, מלאת רוח-קרב ורצון להבהיר את עמדתו.

“אני לא מפחד. נמאס לי לפחד. אני רוצה לגמור את הסיפור הזה אחת ולתמיד. אין לי ברירה אלא להגן על המדינה שלי. אין לי ארץ אחרת”, כתב לי, ובליבי אני משלים את המשפט הנצחי: “גם אם אדמתי בוערת”, ומודה לגלי עטרי על המילים והשירה, הרי תמיד היה לי נוח לחזור לרומנטיקה ולאידיאליזם שבשירה.

“אנחנו צריכים לנצח למען הדור הבא. אנחנו צריכים לנצח למען הילדים שלנו. אנחנו צריכים לנצח למען העתיד. אנחנו צריכים לנצח למען החופש”, הוסיף מיכאיל, והפעם ברבים. הבחירה בגוף ראשון רבים מעידה על האחדות בעם האוקראיני, והיא כל כך חשובה בימים אלו.

“אנחנו מגנים על הציוויליזציה המערבית מפני פלישה רוסית. אם לא ננצח את הרוסים, אני לא יודע איפה הם יעצרו. הם יכולים לנסות ללכת רחוק יותר מבחינה צבאית, מדינה אחר מדינה, וזו יכולה להיות מלחמה עולמית ארוכה. אנחנו עומדים בחזית העולמית, אנחנו מגנים על העולם, ולכן אנחנו מצפים מכולם לעזור. אנחנו חייבים לעצור את הכוחות הרוסיים”, הוסיף מיכאיל.

“אני איתך. אנסה לעזור בדרך שלי. אכתוב על כך ואפיץ. אנסה להשפיע על התודעה”, כתבתי לו.

אבל מאז, מיכאיל נאלם ונעלם. בהודעות הוואטסאפ שאני שולח לו, מופיע רק וי אחד. אני חושש שעוד ילדים ייאלצו לגדול ללא אבא, וילדים כאלו מתרבים בימים אלו, בשני הצדדים של המלחמה.   

“מה עוזר לי שאבא שלי גיבור, אם אין לי אבא?”, אמר לי פעם חבר בבית הספר היסודי, באחד מאירועי יום הזיכרון, כשברמקולי בית הספר התנגן השיר “לבכות לך” של אביב גפן. הוא צדק. לא הייתה לי דרך לנחמו, ויכולתי רק לחוש מעט מליבו.

אני זוכר איך גם אני בגיל 5 ישבתי מפוחד בסלון בלילה, כשאבא שלי יצא למילואים. לא נרדמתי. ילד לא יכול להבין מהותה מלחמה, הוא פשוט פוחד. הוא פוחד על אמא. הוא פוחד על אבא. הוא פוחד להישאר לבד. היום, יש הרבה ילדים אוקראינים שפוחדים להישאר לבד.  זה המסר שלי, ואני מקווה שהוא הובהר היטב באמצעות הסיפור על מיכאיל ומשפחתו.

כתבה בנושא פלישת רוסיה לאוקראינה