סיפור משעשע: ראיון עבודה עם מראיין ממורמר

השמש עלתה בסיום הליכת הבוקר שלי. הכנתי שייק פירות עסיסי, ארזתי את מנת הצוהריים שלי לעבודה, התקלחתי, התלבשתי יפה, סידרתי את עצמי ויצאתי לקראת יום חדש בתקווה לערב של התחלות חדשות.

במשך כל היום שמרתי על אנרגיות חיוביות, אפילו הספקתי להקדיש מעט דקות לרגיעה ושלווה נפשית בדמות מדיטציה בזמן ההפסקה. בכביש הפקוק צפירות רכבים של אנשים ממהרים, ממורמרים ובלתי-מנומסים. ישראל, אחרי ולפני הכל.

גם שם הייתי רגוע, קיבלתי הכל בחיוך, הייתי מוכוון מטרה. הגעתי למקום בו נקבע לי ראיון העבודה, בחברה שנראתה לי מתאימה. בכל זאת, כיוון שיש לי חלק גדול מהניסיון הדרוש, אני נמצא בעמדת כוח כמישהו ששמר על משרתו גם בתקופת הקורונה ואפילו שידרג את שכרו. כל זה הביא אותי לשבת בחדר הישיבות של החברה המיועדת רגוע ומלא בביטחון עצמי.

ואז הוא הגיע. המראיין. 

“שלום, קוראים לי אלי”, אמר.

“שלום גם לך”, אמרתי את שמי בתוספת מילות הנימוס “נעים מאוד”.

אז הוא התחיל לספר לי על החברה ועל העשייה שלה, וישר ניגש לשאלה: “מה אתה בעצם מחפש?”.

ההיגיון אומר לי שהוא אמור להגיד מה הם מחפשים, ולא שאני הייתי זה שצריך לנחש במשך מספר ימים עד לריאיון, כיוון שקודם לכן נקבע לי ראיון העבודה על-ידי המזכירה, מבלי לפרט מילה וחצי מילה על המשרה. את הניחושים כמובן עשיתי בחוכמה, לפי שירותי החברה וניסיון להתאים עצמי לאחת המשבצות, אבל מילא. סיפרתי לו מה אני מחפש.

“אתה צריך לשנות את ה-Speech שלך אם אתה רוצה להתקדם בקריירה”, ירה לעברי אותו פרפר מדון, שבאותו רגע היה רק גולם. לקחה לי שנייה להבין, בכל זאת, אני לא עושה מעבר אוטומטי מעברית לאנגלית. 

התעשתתי. “מה כוונתך?”, שאלתי.

“אתה צריך להגיד לי שאתה מחפש להתמקצע, להתפתח, להוביל עובדים תחתיך אפילו במחיר של לפתוח מחלקה שלמה תחתיך. כך עונה אדם שאפתן”. הודיתי לו על הטיפ, ושאלתי…

“אוכל להציג את עצמי?”, כנראה שלא הייתה לו ברירה, והוא השיב בחיוב.

“אז כפי שאמרתי, קוראים לי פלוני, למדתי תואר ראשון ושני באלמוני, סיימתי בהצטיינות, וחיפשתי את הנוסחא שתשלב בין האהבה שלי לתחום לבין הפרקטיקה, ולפני שלוש שנים פתחתי עסק כפרילנס”, הוא הביט בי ושתק. הבנתי שאני יכול להמשיך ולדבר.

“אז התחלתי במחיר מסויים מול לקוח גדול וקבוע, ומלכתחילה לא חשבתי שמודל התמחור בענף הוא הנכון, אז תמחרתי פר תוצר”.

“מדוע אינך חושב שמודל התמחור בענף הוא נכון?”, שאל. הסברתי לו. להפתעתי הוא הסכים.

“יתרה מכך שהם הסכימו לעבוד איתי במודל תמחור שונה משאר הפרילנסרים בתחום, תוך חודשיים הכפלתי להם את המחיר והם הסכימו. אני חושב שזה מעיד על איכות התוצר”, אמרתי בביטחון, מנסה לנווט את השיחה למקום חיובי אחרי הכל.

“זה לא מעיד על שום דבר”, הפציע הפרפר במעט מבעד לגולם, “אולי מלכתחילה המחיר שלקחת היה נמוך”.

“הוא לא היה נמוך, הוא היה אפילו גבוה”. עניתי.

“ואיך אתה היום? מה אתה עושה היום?”, זה כתוב בקורות החיים, אבל מילא… עניתי.

“היום אני עובד בחברה מדהימה ובעלת חזון”, וסיפרתי קצת על החברה.

“אז מדוע אתה רוצה לעזוב?”, שאל.

“מיציתי. אני רוצה להתקדם. אני לא יכול לחכות שהחברה תתקדם, אני צריך להתקדם בעצמי. מה שהתאים לי לפני שנתיים מבחינה מקצועית, פחות מתאים לי היום. אני יודע מה הפוטנציאל שלי ואני רוצה למצות אותו, הזמן יקר לי”, עניתי. הגולם הביט בי בעיניים חלולות. 

“כמה אנשים אתם בחברה?”, שאל.

“עניתי לו שבין 10 ל-15, אני לא יודע בדיוק”. הנה, הגיע הטרף.

“אתה עובד שם שנתיים ולא יודע כמה עובדים אתם?”, שאל בתוכחה.

“כן, עניתי, יש לנו תחלופה גבוהה”. שמחתי שיש לי מה לענות, אני בד”כ לא טוב בדברים האלו. חשתי סיפוק.

“אה, אז זו הסיבה שאתה רוצה לעזוב”, אמר. “אתה לא בטוח במקום העבודה שלך”. הנה יצא הפרפר מן הגולם.

הוא חצה את הגבול. שמרתי על קור-רוח ועניתי “אני רוצה לעזוב כי אני רוצה להתקדם”.

“טוב”, ענה, “אתה בסך הכל בסדר, מה דרישות השכר שלך?”. ממש תודה על האישור.

עניתי לו על השאלה. דרישות השכר שלי היו גבוהות ב-50% ממה שהוא מוכן לשלם.

כמובן, שהייתה זו הזדמנות בשבילו לפרוק עוד מרמור בדמות “אתה לא מספיק מנוסה, אנחנו בטוח לא נשלם לך את מה שאתה מבקש, יש לך דרך לעבור”.

כן, גם לך. חשבתי. מסלול של פסיכולוג, התפתחות אישית או כל דבר אחר. משהו שיעזור לך להבין את מקור המרמור במידה ואינך מבין אותו עדיין, ופשוט לטפל בו. זה כנראה חמור יותר מהממוצע במידה ואתה מחפש מתראיין ומנצל עמדת כוח בסיטואציה קשה עבורו כשלעצמה. שתקתי. רציתי פשוט ללכת משם.

הראיון הסתיים. קמתי, יצאתי ואמרתי לעצמי: “גם אתה מראיין אותו. הרגשת מלכתחילה שהמקום הזה לא בשבילך. נסה ללמוד מזה משהו”, נכנסתי לרכב ונסעתי אל הסביבה המנצחת שלי – אשתי. 

אחרי הכל, לא הכל תלוי בנו, יש המון פוליטיקות, אינטריגות ואפילו בעיות אישיות של מראיינים. אנחנו צריכים לדעת שעשינו את הטוב ביותר, ולשחרר. גם אם טעינו בדרך ויכולנו לומר תשובות יותר “נכונות”, למרות שאיני מאמין בשום תשובה נכונה מלבד האמת, העיקר שנלמד מזה. כל התנסות שווה זהב.

אהבת את הסגנון? הכנתי עבורך טיפים להתקדם בחיים 

או שאולי ההעדפה היא כתבה בסגנון אמנותי? מומלץ לקרוא את סיפורו של חייל אוקראיני